אסקנדר נ' פלאפון תקשורת בע"מ

פסק דין

העניין שבפני, תובענת התובע כנגד הנתבעת, ע"ס 12,000 ₪.

נתוני יסוד.

התובע הינו עובד רכבת ישראל.

על פי המתואר בכתב התביעה, בחודש מאי 2012 קיבלו כלל עובדיה הקבועים של רכבת ישראל הזכות לקבל מכשיר טלפון חדש ממקום עבודתם, על פי הסכמה שבין רכבת ישראל לנתבעת.

התובע טוען כי בשל מחדל מטעמה של הנתבעת ו/או הפרת ההסכם, נמנעה ממנו הטבה על פי אותו הסכם, ועל כך מבוססת התובענה.

טענות הצדדים.

ואולם כחודש לאחר שקיבל את מכשיר הטלפון, נחסם השימוש במכשיר הטלפון לשיחות יוצאות, בשל חוב ישן שנטען כי התובע חב לנתבעת, ובמקום מכשיר טלפון הכולל האפשרות להוציא שיחות, נותר עם מכשיר המונע ממנו לקבל הטבה אותה הוא זכאי לקבל במסגרת עבודתו.

לאור מניעת אותה הטבה, טוען התובע כי על הנתבע לפצותו בגין עגמת נפש, טרחה, הטרדה וכיו"ב, וכן תשלום הוצאות ההליך והוצאות שהוציא במסגרת תשלום לייעוץ משפטי.

התובע צירף מטעמו העתקים מתלושי השכר (על מנת להעיד על היקף ההטבה אשר נמנעה ממנו), וכן צירף קבלה הנוגעת לתשלום שכ"ט עו"ד.

הנתבעת מצדה, טענה כי לתביעה אין כל בסיס וכל שחר. לגישתה, ההסכם אשר היה לה עם רכבת ישראל, הציב שתי אפשרויות לקבלת שירותי טלפון סלולרי לעובדי הרכבת: האחת, מסלול עסקי הכרוך בהשתתפות עצמית של עובדי הרכבת ובכפוף לעדכון אמצעי תשלום, והשנייה מסלול VPN בו מקבלים העובדים ללא כל תשלום, מכשיר טלפון הכשיר לקבל שיחות מכל גורם, אולם יכול להתקשר אך ורק בשיחות פנים-ארגוניות.

מציינת הנתבעת, כי מאחר ועל פי נהליה לא ניתן היה לעדכן אמצעי תשלום עדכני בשל קיומו של חוב עבר, הובהר לתובע כי במידה ואותו חיוב לא יוסדר, לא יעודכן אמצעי תשלום, ואז ייהנה התובע רק ממסלול VPN ללא בחירה בין שתי החלופות; ומבחר התובע שלא להסדיר חוב העבר, הרי שהחוזה לא הופר, ולא נמנעה ממנו הנאה מההטבה המוענקת על ידי מעבידו.

דיון והכרעה

אקדים ואציין, כי הנתון הרלוונטי והמהותי ביותר כלל לא הובא בפני במסגרת התובענה. על התובע היה לצרף העתק מההסכם הנטען, או לכל הפחות העתק תמצית הפרטים והתנאים הרלוונטיים למחלוקת שבין הצדדים.

למעשה מצויים אנו בתובענה הנובעת להפרת חוזה או לקיומו בצורה רשלנית, מבלי שהובא בפנינו החוזה ולא הובא כל פרט המתעד את אותו חוזה, והתובע סבור כי בית המשפט יכול להסיק מדברי הצדדים את תנאי החוזה.

התובע טוען בהקשר זה למציאות אחת (הוא זכאי להטבה ולא נהנה ממנה), והנתבעת טוענת לזכאות התובע לאחת משתי הטבות, לפי תנאים וכללים מוגדרים, כאשר בפועל לא הייתה הפרה שכן התובע לכאורה קיבל את אחת משתי ההטבות.

במצב הדברים אשר נוצר, כאשר אף לא אחד מן הצדדים העניק לבית המשפט את הכלים לשבת על המדוכה להכריע במחלוקת הנוגעת לפרשנות או ליישומו של חוזה שכלל לא הוצג, ואפילו לא תמצית פרטיו, הרי שהתובע לא עמד בנטל הראייתי המוטל עליו במסגרת נטל הוכחת התובענה ברמת ההסתברות הנדרשת על פי כללי המשפט האזרחי.

נטל ההוכחה בתובענה מסוג זה, מוטל על התובע. מרגע בו כל אשר ישנו הינו עמדה כנגד עמדה, ללא כל תימוכין מטעם התובע, לא ניתן לומר כי התובע הרים את הנטל המוטל עליה, קרי, הוכחת עילת התובענה בהסתברות של 51% או יותר.

על תפקידו של נטל השכנוע עמד בית המשפט בע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי פד"י מט (4) 221, 239, בקובעו: "תפקידו של נטל השכנוע הוא להכריע בתנאי אי וודאות כשכפות המאזניים מאוינות. על חלוקת הנטלים בין הצדדים המתדיינים חולשים מס' שיקולים. שיקול אחד הוא זה כי קיומם של עובדה או מצב ענייני מסתבר יותר או אז הנטיה היא להטיל על הטוען להפכו של אותו מצב את החובה להראות כי במקרה הנדון מצב הדברים שונה. שיקול אחר צומח מן ההכרה כי בתנאי אי וודאות יוטל נטל השכנוע באופן אשר יצמצם את הסיכון שבהחלטה בלתי נכונה... בהליכים אזרחיים מוטל הנטל על "המוציא מחברו" באשר הוא זה שטוען לשינוי המצב הקיים...".

בע"א 642/61 טפר נ' מרלה פד"י ט 1005 נפסק: "דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי על יסוד העיקרון כי על בעל דין לשכנע את בית המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה".